|
משלחת של 80 תלמידי תיכון בגין יצאה למסע לפולין. התלמידים מעידים: "חזרנו משם עם הרבה סימני שאלה, זה משהו שיישאר אתנו כל החיים". "כשאתה רואה אפר של אדם בעיניים שלך, אתה לא שוכח". רשמים מהמסע.
80 תלמידי כיתה יא' בתיכון בגין חזרו השבוע מהמסע לפולין במסגרת לימודי ההיסטוריה בנושא השואה. התלמידים שהו במשך שבעה ימים בפולין וביקרו באתרים היסטוריים, בגטאות, במחנות העבודה ובמחנות ההשמדה. לעיתון "אינדקס" אמרו כמה מהם השבוע: "היה מאוד קשה. אין ספק שהמסע הזה גרם לנו להתבגר". מנהלת התיכון, ד"ר שוש נחום, התלוותה אל התלמידים במסע יחד עם עוד ארבע מורות מלוות. בית הספר הכין את התלמידים היוצאים למסע כשלושה חודשים לפני הנסיעה. התלמידים שמעו הרצאות רבות בנושא השואה, למדו על האתרים שיבקרו בהם ושמעו הרצאות מפיה של ד"ר נחום שהיא ד"ר להיסטוריה.ביום הראשון למסע הגיעו התלמידים לקראקוב שם למדו על 1000 שנות יהדות, ביקרו ברובע היהודי ובבתי הכנסת. ביום השלישי למסע הגיעו התלמידים לאושוויץ, מחנה הריכוז, העבודה וההשמדה. "באושוויץ בירקנאו ראינו ערימות של נעליים, שערות ומשקפיים", מספר עידן אבידור שהשתתף במסע, "זה היה קטע מזעזע. נכנסנו וראינו את הסיסמה "העבודה משחררת", זה היה קטע קשה". בהמשך המסע שמעו התלמידים עדות של חסידת אומות עולם שהיא והוריה סייעו בהברחת יהודים ובהצלתם. ביום החמישי למסע ביקרו התלמידים במיידאנק, מחנה השמדה גדול בו נמצאים תאי הגזים והמשרפות. התלמידים ראו גם את הכיכר הגדולה בה רוכזו כל היהודים לפני יציאתם למחנות. במיידאנק ערכו התלמידים טקס אחד מתוך חמישה טקסים שהתקיימו במהלך המסע. "הטקס התקיים על רחבה גדולה מבטון שבסופה יש חלל גדול עם כמות גדולה של אפר , וניתן לראות גם עצמות", העיד אבידור, "נראה לי שזה היה הקטע הכי קשה במסע. שם גם חולקו לנו המכתבים מהמשפחה, כולם פשוט ישבו ובכו". לקראת סוף המסע הגיעה המשלחת לורשה וביקרה בבתי העלמין. קבלת השבת נערכה במלון בורשה. "חזרתי משם עם הרבה סימני שאלה", מסכם אבידור, "זה משהו שיישאר איתי כל החיים".
איזו חשיבות היתה למסע הזה בעיניכס?
"יצאתי כישראלי ויהודי כדי לזכור, היה לנו ממש קשה להזדהות כי אי אפשר להבין את גודל האסון וגם כדי להעביר לדורות הבאים. דור העדים הולך ונעלם וצריך לשמוע כמה שיותר עדים וחסידי אומות עולם. צריך לצאת נגד כל הנושא של הכחשת השואה. לצאת לשם כדי לשאת את דגל ישראל במקומות כאלו. זו הנקמה שאנחנו איכשהו יכולים להפגין. ללכת עם הדגל ולשיר שירים ציוניים. צעדנו שם עם ראש מורם וגו זקוף וידענו שלנו יש לאן לחזור, יש לנו מדינה ולאום. זה בהחלט קטע ציוני פטריוטי. המדינה חשובה לנו ובמיוחד בימים אלו חשוב לשמור עליה". עדי פלג, מתקשה להסביר את מה שעבר עליה במסע. "את מה שראינו אי אפשר להסביר. פתאום הבנתי מה העם שלי עבר. זה זעזע את כולם. במחנה מיידאנק קיבלנו שוק ולא הבנו איך זה יכול היה לקרות ולמה זה קרה. אני עוד לא יצאתי מהשוק הזה, זה משהו שלא רואים על יום. מזל שכל החברים תמכו אחד בשני. אין לי איך לתאר את המסע הזה. במילה אחת היה פשוט מדהים בכל המובנים. בעיניי היתה חשיבות רבה למסע הזה. עד עכשיו למדנו על זה ושמענו סיפורים, את מנסה לדמיין איך ומה, אבל כשאת שם, זה לא נקלט, זה כבר אחרת". "היו הרבה קטעים מרגשים במסע", אומר בן הגואל, "במיוחד הביקור במחנה ההשמדה מיידאנק. היו מדריכים טובים והמורות גם עזרו לכולנו. המסע השאיר בי משהו שיישאר כל החיים. אתה רואה את הדברים ולא שוכח. כשאתה רואה אפר של אדם בעיניים שלך, אתה לא שוכח. לי היה הכי קשה באנדרטה, במחנה ההשמדה מיידאנק שנותר אותו דבר, כולם ממש בכו שם. חשוב לשמר את הזיכרון הזה ולהעביר הלאה. כל כך קשה להאמין מה קרה שם. התחלנו לתפוס את זה הרבה יותר מאשר רק לקרוא ולראות תמונות".
|
