אפשר לסכם את אירועי השבוע החולף כמהומה רבה על לא דבר.
הכל התחיל בנאומו של נשיא ארצות הברית של אמריקה, ברק אובמה - ערב נסיעתו של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, לארה"ב - במהלכו הכריז אובמה כי חזונו לשלום בין מדינת ישראל לפלסטינאים מבוסס על חזרה לגבולות 1967, בכפוף לחילופי שטחים.
בעקבות נאומו של אובמה נשא נתניהו נאום משלו, במהלכו תקף חזיתית את משנתו של אובמה וטען כי לא ניתן לחזור לגבולות 67' במסגרת הסכם שלום ומכאן ואילך החלו עוד ועוד נאומים, של נתניהו מחד ואובמה מאידך, כשכל אחד מהם משפר עמדות ומסביר לעולם מדוע עמדתו היא זו הצודקת.
אובמה לא גילה לנו את אמריקה, הוא פשוט אמר את מה שכל בר דעת יודע ואת מה שמנהיגינו לדורותיהם יודעים ואומרים בחדרי חדרים, אך מפחדים להגיד לנו. שלום אמיתי ובר קיימא עם הפלסטינאים יכול לבוא לעולם רק אם נעניק להם שטח שהוא שווה ערך לשטח שהיה בידיהם בערב ה- 4 יוני 1967. לא מדובר בהשקפת עולם ימנית או שמאלנית, אלא בראייה ריאלית של מצב הדברים.
לדעתי במקום להתעסק עם סמנטיקה ולפתוח חזית מול אובמה, נתניהו היה צריך להרים את הכפפה, להסכים לרעיון העקרוני של חזרה לגבולות 1967, ולהתמקד בדברים החשובים באמת כמו התנגדות נחרצת לזכות השיבה. אני לא מסכים עם נתניהו שחזרה לגבולות 67' אינה אפשרית כי הם "אינם ברי הגנה". מדובר בטיעון בלתי משכנע, בהתחשב בכך שמוסכם על כולם שהמדינה הפלסטינית שתקום, אם תקום, תהיה נטולת צבא וממילא במאה ה- 21 ביטחון הוא כבר מזמן לא עניין של גיאוגרפיה. הייתי מציע לנתניהו להתמקד בדמוגרפיה ולהבהיר שעם צמצום שטחה של מדינת ישראל נוכל לחיות, אך עם זכות השיבה לא נוכל להתקיים כי משמעותה היא קיצה של מדינת ישראל כמדינת העם היהודי. זו הסוגיה החשובה באמת.
חייבים לזכור שמצבה הביטחוני והמדיני של מדינת ישראל לא יהיה טוב יותר אם בחודש ספטמבר הקרוב הפלסטינאים יבקשו את האו"ם להכריז על עצמאותה של המדינה הפלסטינית - החלטה שתאושר באו"ם בקלות ואפילו ארצות הברית, על זכות הוטו שלה, לא תוכל לעזור לנו. נתניהו התעורר. שלום לא עושים בנאומים. שב לשולחן המשא ומתן לפני שיהיה מאוחר מדי. שעון החול מתקתק.
שלכם,
אבי חימי
Himi_law@netvision.net.il
הקמת אתרים קידום אתרים