07/09/2014
אודותינו מהדורת השבוע מהדורות קודמות חיפוש בארכיון דפי אינדקס תושבים מגיבים צור קשר
תוצאות חיפוש
נמצאו 170 תוצאות התואמות את החיפוש
''אושר זה ניצוצות'', אומרת נעמה מגרי''ל, תושבת ראש העין
מאת: זוהר גולדפרב
מהו אושר לילד? מהו אושר למבוגר? איך זה לחיות מרבית שנות ילדותך בבית החולים ועדיין לקפוץ על המיטות בשמחה? נעמה מגרי''ל, כותבת הספר 'קשר סבתא' (הוצאת אופיר ביכורים), תושבת ראש העין, מספרת על, חווה את, ומשתפת בראיון אישי.

דפיקה קלה בדלת. המתנה. הדלת נפתחת ובפתח עומדת אישה נמוכת קומה. עיניה הירוקות והמלוכסנות מעט, מזכירות עיני חתול. היא מביטה כפי שילד מביט על העולם, עיניו פתוחות לרווחה, בולע את מה שמולו, בסקרנות, בפתיחות, בקבלה פשוטה: מה שרואים, הוא מה שקיים. "לשתות משהו?", היא שואלת, "מצטערת על הבלגן, אנחנו בדיוק עוברים דירה", אומרת תוך כדי תנועה. נראה שהאנרגיה הפנימית שלה, לא מניחה לה לעצור, ולו לרגע. על השולחן כבר ממתינים כד המים הקרים והכוסות. "המזגן, נראה לי שהוא לא עובד", אומרת ומתרוממת מהכיסא שלפני רגע התיישבה עליו. כפות ידיה בודקות את משב הרוח היוצא מהמלבן הלבן שצמוד לקיר. היא מתיישבת חזרה. "רק עוד כמה טלפונים ועוד מעט...", אומרת. לא מתנצלת. פשוט עובדה כזו: החיים דורשים את העשייה שלה והיא נענית להם. מנגד ממתינים ארגזי קרטון מקופלים, שעונים על הפסנתר שמלווה אותה בצליליו כבר מגיל שמונה. הדירה נעימה ומוארת, חלון רחב פותח פתח אל וואדי משתפל. הפריחה באביב מזכירה לה את תקופת ילדותה בקיבוץ חמדיה, את הגלבוע ואת עמק בית שאן. "זה יחסר לנו, אני מתחברת לנוף, לטבע, לריחות. אבל, אנחנו ארבע נפשות בוגרות, והבית כבר קטן מדי", היא מסבירה. הבכורה, ירדן, משתחררת עוד שבוע מהצבא, הבן השני, רועי, משחק כדורגל ב'מכבי פתח תקווה' כבר מגיל שמונה. היכולת שלה להביא ילדים לעולם הייתה, מסתבר, מוטלת בספק. ברוך, בן זוגה הנוכחי, נכנס לחייהם לפני כשנתיים. מבט נוסף על פני הבית, בזמן ההמתנה, מגלה על מדף פינתי תמונה רחבה בשחור לבן, של בחור צעיר ומשופם: אביה, שלמה (חתולי) מגרי"ל. "למות בגיל כזה צעיר", היא תהרהר בקול, מאוחר יותר. על הרצפה עומדת, לא מניחה לרגע, מקשקשת בזנבה בעדינות אבל בהחלטיות, כלבת הפודל שלה, מגי ('בוביק'). ליטוף אחד לא מספיק לה. נעמה מגרי"ל, ילידת 65', קמה בבוקר אל עולם בו היא כבר לא זקוקה לבית החולים. יש לה אימא חזקה ובריאה, אבא אחר (עוד מימי ילדותה), ועיסוק שמעניין וממלא אותה. "אני מכירה בתים רבים בראש העין, והרבה מאד אנשים. תיווך דירות זה עסק נחמד, גם רואים בתים וגם פוגשים אנשים". לקראת סוף הריאיון, היא תוסיף כלאחר יד, שאם היה לה הרבה כסף, הייתה קונה בתים מכוערים ועושה בהם מה שהיא רוצה. "אני מאמינה במינימליזם, אבל אפשר גם להתפרע וגם לשמור עליו". אל ראש העין הגיעה לאחר שהיא ובעלה בזמנו, מושון, החליטו לרכוש דירה והעתיקו עצמם מרמת גן. החיים של נעמה כילדה זוכרים על פי ציוני דרך של חילופי העונות ושל אנשים שחיים ומתים. לא של זמן כרונולוגי. זה מורגש בספר שכתבה. 'קשר סבתא', הוצאת אופיר ביכורים, הוא ספרה הראשון של נעמה, בו היא חוזרת לחוויות ילדותה מספרת על חייה בקיבוץ חמדיה ובבית החולים 'העמק' בעפולה, מנקודת מבטו של ילד. מה שיש הוא מה שקיים ומה שקיים הוא כפשוטו. נעמה גדלה בקיבוץ בו הלינה המשותפת הייתה עובדה קיימת, כך בחיי השגרה וכך גם בתקופת המלחמות בארץ, ששת הימים, ההתשה ויום כפור. "אני אפילו לא מסוגלת להבין כיצד משפחות בעיר יכלו לשבת באותו המקלט. כיצד המבוגרים יכלו לסבול את הבכי ואת הריחות של ילדים שלא שלהם". עבור נעמה, הלינה המשותפת הייתה חוויה של חופש. חופש מעולם המבוגרים. רק כך ניתן היה לגלות בלילה, אם הגן יכול להפוך לבריכה במידה וסוגרים את כל הדלתות שלו ומציפים אותו במים. כשמתגלה שלא, היא ממשיכה לתאר הרפתקאות נוספות שלה ושל בני גילה. חוויות משעשעות ודמויות מלאות חן וחוכמת חיים, אלה מאזנות את החוויה שיכול לחוש הקורא בזמנים של כאב ומוות בבית החולים בו שהתה. "חייתי חיים נפלאים. לא שואלים אותך מה יקרה לך ועליך להוציא את המיטב ממה שיש, ליהנות ממה שיש. קיבלתי תשומת לב ואהבה מהקיבוץ והמשפחה התומכת, מהמורים שהגיעו לבקר. בית החולים לא זכור כטראומה. כמבוגר זה היה יכול להיזכר כטראומה, אבל ילד מקבל את הדברים כפשוטם. זה מה שקורה. לכן הקפדתי לתאר את החוויות בסיפור כמו 'יומן נקי'. בשפה ישירה". בעיניה, במהלך קריאה בספר, כל אחד מתחבר לעצמו. "כשאת מתארת את הרגש שלך לקורא, את לא נותנת לו מקום. בקריאה, האדם בונה לעצמו סיפור פנימי, הוא נכנס אל העולם הפנימי שלו. לא צריך להאכיל את הקורא. החוויה מתרחשת מבפנים אצל כל אחד. כשמישהו קורא, משהו מתערבב בינו לבין הסיפור, לבין המספר, לבין הרגשות של האדם שקורא." הספר משקף, באופן כתיבתו, נקודת מבט נוספת שלה. "כך אני זוכרת את עצמי חושבת כילדה. אני מעריכה שילד רואה את הדברים כפשוטם. ילד לא שופט את הדברים ברמת המוסר, כמו מבוגר, הוא מעכל בפנים. מבוגר הוא בעל ידע והיסטוריה. אושר אצל ילד לא נמדד כל רגע. כל מציאות היא המציאות כפי שהיא. הילדות שלי נשמעת אולי כבלתי אפשרית, אבל נולדתי לתוך זה. לא ידעתי משהו אחר." היא עוצרת ומהרהרת לרגע, "אולי באמת המושג אושר הוא מושג שהמבוגרים המציאו. זה לא משהו שאפשר 'לשים אותו' על ילד ולמדוד אותו באותה צורה שהמבוגרים מודדים. המדד הוא אחר לגמרי. ילד לא משווה דברים לדברים אחרים: מה יכול היה להיות לי, מה יש למישהו אחר. אם הוא משווה סימן שכבר איבד את התום. היום, אושר בעיניי הוא מושג חמקמק, קשה לשים על זה את האצבע." נעמה לא רואה את הרגע בו יש לאדם הכול ונוח לו - כאושר. "דווקא המאבק להישרדות... יותר קל להיות מאושר במקום הזה. אושר זה ניצוצות, זה שניות, זה לרגעים. יותר קל למצוא אותו כשנאבקים לשרוד, נאבקים להשיג משהו, להצליח במשהו. כשרציתי להתקבל לבית הספר לעיצוב תעשייתי, הניסיון הקשה להתקבל וההתקבלות עצמה, הייתה מלווה באושר גדול. אחר כך בתחרות של כל הסטודנטים בעולם, הצלחתי לייצג את ישראל באירופה וניצחתי. ייצגתי את אירופה בניו יורק, הייתי בהריון, הצגתי פרויקט שהמצאתי והצגתי, במלכת המדבר בשלג בטורקיה, בשנת 2000, לכתוב ספר ולהוציא אותו לאור... הניסיונות להצליח לעשות משהו שקשה להתקבל אליו או להצליח בו, הם המקומות בהם צץ האושר. בשביל מה לחיות כשיש לי הכול?". היום האושר שלה מוצא, ועוד ימצא ביטוי, בתחומים שונים בחייה "להצליח בעבודה שהיא יחסית חדשה לי, לכתוב ספר חדש ולהמשיך עם הכיוון של הכתיבה, להצליח להביא את הילדים שלי להיות מאושרים, למצות את מה שהם מסוגלים להיות בחיים, להצליח בזוגיות שלי, לאחר שנים של רווקות יחסית. המוטו של אימא שלי תמיד היה, אם אתה מרחם על עצמך אין לך מה לחפש פה. אי אפשר לעזור לך. אדם שמרחם על עצמו, ירחמו עליו. אין לו שום סיכוי לצאת מהמקום הזה. זו לא אופציה כדי להצליח ולעלות, גם מבחינת מה שהוא משדר לאחרים וגם מבחינתו. הוא רק ירד נמוך יותר. זו המורשת של אימא שלי מבחינתי, היא לא וויתרה לי בכלום, גם עם הספר." הגיע הזמן לסיים והתמונה שמעל לשולחן האוכל, מאד בולטת על הקיר הלבן, "ציירתי את הבת שלי", היא אומרת ומוסיפה באותה מחשבה אסוציאטיבית "אבל את זה עשה חנוך פיבן, אח של ברוך (בן זוגה). אני ציירתי את זה ואת בוב דילן של חנוך פיבן קיבלתי ליום ההולדת". חיוך גדול ממלא את פניה. עוד מצפה לה מעבר דירה, חופשה בכרתים עם בנות המשפחה "אימא שלי, היא לא עזבה אותי, עם הלב ועם הסוכרת, התעקשה לצאת לחופשה אתנו, לרגל השחרור של ירדן (הבת)". היא קמה, מרימה את הכלבה "מגי, את תהייה מפורסמת", צוחקת אליה בחיבה. הפלש מאיר את שתיהן. כמה אור, חיות ושמחה יש באישה אחת. נראה כי היא עדיין קופצת על מיטת בית החולים, ילדה קטנה, בידה שקית סוכריות פתוחה, שמחה שכל הסוכריות מתפזרות בין כל הילדים, על המיטות על ראשי האחיות , על הרצפה, חושבת שהמבוגרים בחבורה רודפים אחרי הסוכריות, אבל לא מבינה, שבעצם, הם מנסים לתפוס אותה. ככה היא, נעמה מגרי"ל. אחת מאתנו כאן.

תאריך: 16/08/2012
גיליון: 849
עמוד: 6
חדשות ראש העין
תשחץ
לוח אינדקס
חדשות השומרון
סודוקו
נדל''ן
הכתבה המרכזית
אסטרולוגיה
במחשבה שנייה
לא קונבנציונאלי
מדור משפטי
חגים ומועדי ישראל
חינוך ותרבות
מדור חקירות
חדשות בארץ
ספורט
מחשבים
טוקבקינדקס וסקרים
פלילי
רפואת שיניים
משולחן הדובר
סיבוב בעיר
צרכנות
שונות

  הדפסהדפס

 
אינדקס אובייקטיבי רח' שבזי 26 ראש העין, 48622   טל:03-9022299, 0544-318001 פקס: 03-9022298
אודותינו | מהדורת השבוע | מהדורות קודמות | חיפוש בארכיון | תושבים מגיבים | תקנון | מפת האתר
Powered by הקמת אתרים  קידום אתרים עיצוב אתר - קצנשטיין גילי , נטלי חדד ארמי כל הזכויות שמורות © www.index-r.co.il